לזרוע אור: איך הדס למדני-איטקין יצרה מיזם של תקווה מתוך החורבן

באוקטובר 2023, כשהמדינה כולה רעדה תחת מתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדותיה, ואלפי משפחות מצאו את עצמן בין לילה פליטות בתוך ארצן, נולדה יוזמה קטנה שהפכה לתנועה ארצית של חמלה, צמיחה ושיקום. יוזמה זו היא פרויקט "לזרוע אור" של הדס למדני איטקין, רופאת שיניים מקדימה, שהחליטה להפוך את האדמה החרוכה של המציאות הקשה לקרקע פורייה לתקווה.

האישה שמאחורי המיזם

הדס למדני איטקין היא לא רק רופאת שיניים. היא גם אשת חינוך, פעילה סביבתית, ואם לשלושה. ילידת כפר חיים שבעמק חפר, גדלה בין עצי הדרים ושתילים בגן הירק המשפחתי. חייה תמיד נשזרו בטבע ובקהילה, אך אחרי 7 באוקטובר – אותו יום טראומטי שחתך את חייהם של אלפים – היא הרגישה שעליה לעשות מעשה.

"לא יכולתי לעמוד מנגד," סיפרה בראיונות. "הרגשתי שיש לי חובה מוסרית, כאדם וכאישה ישראלית, להושיט יד – אבל בצורה שתשאיר חותם, שתיתן משהו מעבר לרגע."

כך נולד פרויקט "לזרוע אור" – רעיון פשוט ויפהפה: כל אחד יכול לקחת ייחור, לגדל אותו בעציץ, ולהעניק אותו לאדם שנפגע מהאירועים – בין אם מפונה, לוחם, חייל בודד, ילד מטופל בפוסט-טראומה או משפחה שחוזרת לבית שרוף.

חוות הנוי נרתמת למיזם

הצוות בחוות הנוי נרתם למיזם כבר משלביו הראשונים ומהווה אחסניה לצמחים הרבים שיוצאים לחלוקה ברחבי הארץ. בנוסף רבים מהתלמידים והקבוצות המגיעות לחוות הנוי לוקחים חלק, לומדים על המיזם ומשתתפים בהכנת עציצים ובטיפולם. 

מהות המיזם: כשצמח הופך לגשר אנושי

החזון של "לזרוע אור" אינו רק חקלאי – הוא נפשי, רגשי וקהילתי. הפרויקט מבוסס על האמונה כי צמח קטן יכול לרפא לב פצוע. הוא משמש מתנה סמלית אך עמוקה – אובייקט חי שדורש טיפול, השקעה, אהבה. כשהמפונים מקבלים את העציץ, הם לא מקבלים רק ירוק – הם מקבלים מסר: "אנחנו אתכם, אנחנו זוכרים אתכם, ואתם לא לבד".

כל עציץ מגיע עם דגלון קטן שמכיל את הלוגו של "לזרוע אור" והקדשה אישית מהשולח – לפעמים משפט קצר, לפעמים מכתב של ממש. ילדים, סבים, מתנדבים בודדים וקבוצות מבתי ספר – כולם לוקחים חלק במעגל הנתינה.

איך זה עובד?

המיזם פועל על בסיס קהילתי ומבוזר, ללא מימון ממשלתי וללא משרד רשמי. כל מי שמעוניין להשתתף יכול להצטרף דרך האתר או קבוצות הוואטסאפ של המיזם. מקבלים הדרכה כיצד להשריש ייחורים, לשתול בעציץ (רצוי ממוחזר), לטפל בצמח ולהכין אותו למסירה.

בשלב הבא, דרך רכזות אזוריות או מוקדי איסוף – העציצים נמסרים לארגונים, משפחות ויחידות צבאיות. חלק מהמסירות מתבצעות בפעילויות קהילתיות, ימי התרמה או פשוט על ידי נסיעה יזומה לשטח.

התפשטות ארצית

מה שהתחיל בעשרות עציצים שהדס חילקה ממכסה תא המטען של רכבה, הפך עד תחילת 2025 למיזם ארצי, עם אלפי מתנדבים ומעל 20,000  עציצים שנמסרו.

בתי ספר, גני ילדים, בתי אבות, מרכזים טיפוליים, מתנ"סים ואפילו בסיסי צה"ל – כולם אימצו את הרעיון. גינות קהילתיות כמו זו ברעננה, הרצליה, באר שבע ומודיעין הצטרפו, ובמקומות רבים נוספו מתקנים ייעודיים לגידול ייחורים.

גם משתלות ובתי עסק הצטרפו כשותפים – תורמים אדמה, עציצים, כלי גינון, ואף מקום אחסון לצמחים המוכנים.

לא רק צמחים – גם ריפוי

מעבר לתרומה למקבלי העציצים, למיזם יש גם אפקט מרפא עבור הנותנים. רבים מהמתנדבים – גם הם אזרחים שמתקשים לעכל את מה שקרה – מצאו בגידול הצמחים דרך לעבד רגשות, לתת ביטוי לתקווה, ולהרגיש שהם משפיעים.

הדס עצמה מספרת על נערות עם חרדות שגילו שהטיפול בצמח עוזר להן להירגע. על סבתא ונכדה שמגדלות יחד "עציץ של אור" ועל מטופלים במרכזי טראומה שמקבלים עציצים כחלק מתהליך השיקום.

אתגרים בדרך

כמו כל מיזם התנדבותי, גם "לזרוע אור" נתקל בקשיים: תיאום לוגיסטי, אחסון הצמחים, תזמון המסירות, חוסר בציוד או אדניות. אך ההתמדה והאמונה של הדס והצוות סביבה גוברת על כל אתגר.

היא עצמה לא קיבלה שכר, לא בקשה תקציבים – רק עזרה הדדית ותחושת שליחות.

"אני לא אשת עסקים," היא אומרת. "אני אשת אדמה, אשת לב. אני מאמינה שכשזורעים באהבה, הקציר מגיע מעצמו."

סמל של תקווה

בימים שבהם המציאות נדמית לעיתים כיבשה, קשה ומנותקת, "לזרוע אור" מזכיר לנו שעדיין יש יופי פשוט בעשייה הקטנה. ייחור של סיגלון, עציץ בזיליקום, או שתיל קטן של גרניום – יכולים להפוך לנחמה של ממש.

המיזם מדגים איך חוסן קהילתי נבנה לא רק דרך חקיקה או מבצעים, אלא דרך חיבורים בין-אישיים – בין זר לאדם, בין אדם לאדמה.

חזון לעתיד

הדס חולמת להפוך את "לזרוע אור" לעמותה רשמית, שתוכל להקים חממות שיקומיות, ליזום שיתופי פעולה עם גינות טיפוליות ומוסדות פסיכולוגיים, ולהרחיב את הפעילות גם למגזר הערבי, החרדי והפריפריה הרחוקה.

במילים שלה: "אם כל אחד יגדל רק עציץ אחד של אור – תהיה לנו מדינה פורחת, לא רק מבחוץ, אלא גם מבפנים."

---

"לזרוע אור" הוא לא רק מיזם. הוא רעיון. הוא תנועה. הוא הצהרה שעם ישראל, גם אחרי הימים האפלים ביותר, יודע להושיט יד – לא כדי לקחת, אלא כדי לשתול. לשתול עתיד.

מי ייתן ונמשיך לזרוע אור, אחד לשני, בכל דרך אפשרית.

לפרטים נוספים, הצטרפות ותרומות, ניתן להיכנס לאתר:🔗 www.lizroaor.org